כששום דבר בעולם לא עזר – – –
"אני לא מחזיק מעמד", אומר אבא-של-שולמית לאמא שלה, והקול שלו מרוסק. "אני לא אחזיק מעמד אפילו ביום-הולדת נוסף אחד. את לא מבינה כמה המצב שלה מפיל אותי לקרשים".
"אני דווקא כן מבינה", עונה אמא-של-שולמית והקול שלה רטוב. "אני דווקא כן מבינה. כשאני מקבלת את ההזמנות האלה, נראה לי שהעולם לא יכול להמשיך לחיות כאילו כלום, לא יכול! איך יכול להיות שהחברות שלה כבר מחתנות ילדים, והיא עוד יושבת בבית הוריה ומחכה לשווא למצוא את זיווגה? זה בלתי נתפס, בעיני".
שולמית לא אמורה לשמוע את השיחה המיוסרת הזאת, המתרחשת באישון לילה בין שני הוריה. אבא שלה יושב ליד השלחן במטבח, חפיסת האופטלגין לצידו. אמא שלה שופתת תה. הכאבים אינם מניחים להם לישון. הכאבים עליה, הבת שתמיד הרוותה אותם נחת, ועכשו עצם קיומה מאיים להרוג אותם מרוב צער.
והיא שומעת אותה, בכל זאת. התעוררה כשאבא גרר את עצמו למטבח, והמילים נכנסו אל אזניה בעל-כרחה. יום הולדת. עוד מעט היא תחליף קידומת בפעם הרביעית בחייה. לבד. החברות שלה מחתנות ילדים והיא טרם התארסה. ושום דבר שהיא עושה – לא משנה את הגזרה הקשה הזאת.
"אני תורמת לכם מזה תקופה", היא כותבת במייל, בבוקר, ל'חבורת מקבלי עול תורה'. 'פרסמתם שאתם נותנים את שמות התורמים לאברכים הלומדים, שמעתירים עליהם יום-יום. אבא שלי לא מחזיק מעמד, והוא חולה לב. אמא הולכת למות מרוב צער, אני כבר לא יכולה, לא יכולה, באמת לא יכולה. בבקשה תגידו לאברכים שמתפללים עלי – שזה כבר קרוב לפיקוח נפש". במייל אין דף פיזי והדמעות לא מכתימות אותו, אבל אי אפשר לקרוא את המכתב שלה מבלי לבכות.
האחראי התקשר אליה שעות אחדות אחר כך. "קיבלנו את המכתב שלך, ורציתי להציע להצטרף להסכם יששכר וזבולון", הוא אומר בחוסר נעימות עצומה. הוא מתבייש לבקש, מתבייש – כשהיא סובלת כל כך. אבל הכאב חזק מהבושה. "להסכם יששכר וזבולון יש כוח ענק, כזה שעובר מדור לדור. אני חושב שכדאי שתנסו את זה". היא מקשיבה. חיוורת. כבר לא מאמינה לשום דבר. כבר לא מסוגלת לתלות תקוות. קודם הכאב הוציא ממנה נהר של בכי, עכשו הוא יבש וחרב, והיא צחיחה כמו מדבר סהרה. היא מבררת את הפרטים הטכניים, ומסכימה. האחראי משנה את הפרטים בדף הבנק. מעכשו, היא תתרום 250 שח, למשך עשרים וארבעה חודשים. במילים אחרות, היא משלמת אברך במסלול המלא של 10 שעות לימוד יומיות, למשך חצי שנה.
הוא מחפש בין אנשי הקשר שלו את האברך שיהיה ה'יששכר'. אברך נעים הליכות, רציני, שעושה רושם של איש-איכות. האברך מאושר להתקבל להסדר, והוא רושם את שמה של שולמית, אלמונית לגמרי לגביו, ומבטיח להתפלל עבורה יום יום.
אחרי חודש, הוא שולח מייל של תודה. הוא למד כל יום עשר שעות. האור בוקע מכל מילה שלו. "זה לא עוד שעות לימוד ביום…" הוא כותב. "זה לימוד אחר לגמרי. הראש מונח בלימוד ולא זז. כשאני קם לתת לתינוק בקבוק באמצע הלילה, אני בספק של ברכות התורה…הראש שלי עוסק בלימוד גם כשאני ישן". האחראי קורא, ומתלבט האם להעתיק את המילים היקרות-מפז האלה ולשלוח לשולמית. הוא לא מסוגל. היא מחכה לישועה שלה. הוא בטוח בה. המייל הזה ימתין אף הוא.
עוד חודש עובר. האברך שולח מייל נוסף, והמילים שלו מרקדות. "זכיתי לסיים עוד חודש מלא-מלא-מלא תורה. אני לומד יותר מעשר שעות, לא יודע איך. נפתחה לי היממה. הלוואי שהתפילות שלי יגיעו עד כסא הכבוד, והתורם היקר שבזכותו אני פה – יוושע". הגבאי מחסיר פעימה.
באמצע החודש השלישי שולמית מתארסת. השמחה מציפה שם עד גדות. הוריה אינם יודעים מה לעשות עם עצמם מרוב אושר. החתן מיוחד כל כך, ש'היה שווה לחכות'. שולמית כותבת מייל מהיר כדי להודות…
האחראי, נפעם כולו, מתקשר לאברך. "התפילות שלך פועלות בשמיים", הוא מבשר לו, וצליל של בכי בקולו. "התורמת, ה'זבולון' שלך, נושעה… ישועה ענקית, לא סבירה, תמשיך להתפלל בכל הכוח".
"באמת?" יששכר נרגש. "האמת שלקחתי את הדבר מאד מאד ללב. התפללתי בכל ליבי כולו, התחננתי, שוב ושוב. מישהו, איפשהו, תורם כסף כדי שאני אוכל ללמוד במסגרת המופלאה הזאת… התפללתי כל יום, ויותר מפעם ביום, ואפילו בתיקון חצות הזכרתי את השם שנתתם לי – — -"
תיקון חצות! האחראי לא ידע שמדובר בתלמיד חכם שעורך תיקון חצות כל לילה. אברך מורם מעם. והנה, שהתפילות שלו התקבלו…
"כנראה שהישועה שלכם חיכתה למישהו שיתפלל בעדה בחצות הלילה" אומר הגבאי לשולמית, ה'זבולון', וקולו חנוק. "ישר כוח על הבשורה הטובה… ה'יששכר ממשיך להתפלל עליכם כל יום, כל לילה".
ורק אז סיפרה שולמית להוריה. רק אז היא שיתפה אותם, שאברך יקר שביקרים מעתיר עבורה כל יום, כל לילה. רק אז, כשליבם נפוג עם הבשורה שייחלו לה זה עשרים ושתיים שנים – רק אז הם הבינו איך באה הישועה פחות משלושה חודשים לאחר ש'יששכר' החל ללמוד, בזכותה.
ואתם, מה?
מה עם הישועה שלכם, שמחכה? כי יש ישועות שמחכות ל'יששכר', ויש ישועות שממתינות לזכות העצומה של אברך שלומד עשר שעות ביום, ויש ישועות שרק זכות התורה, השקולה כנגד כולם, רק זכות התורה יכולה להביא אותן.
זוגות שהמתינו שנים לפרי בטן- ונפקדו זמן קצר להפליא אחרי התרומה. חולים שנרפאו. משפחות שראו אור.
ומה אתכם? מה עם הישועה שלכם?!